ביהמ"ש דחה עררו של מי שמואשם באינוס קשישות בבית אבות

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) אשר הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, שבמסגרתה ישהה במעצר בית מלא בביתו תחת פיקוחן של אשתו או אחותו, תוך הפקדת סכומי כסף וערבויות שונות ובכפוף להתקנת איזוק אלקטרוני. כן הוצא נגד המשיב צו איסור יציאה מן הארץ.

1.        כתב אישום, שאין להגדירו אלא כמעורר שאט-נפש וסלידה, הוגש נגד המשיב לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז. בכתב האישום, המחזיק שני אישומים, נטען כי המשיב, אשר הועסק בשלוש השנים האחרונות כמטפל סיעודי במחלקה לתשושי נפש בבית אבות, אנס שתי קשישות סיעודיות המתגוררות בבית האבות וסובלות מדמנציה ברמות שונות (להלן: המתלוננות), ואף ביצע באחת מהן מעשי סדום. בגין מעשים אלה יוחסו למשיב שתי עבירות של אינוס בידי אחראי על חסר ישע ועבירה אחת של מעשה סדום בידי אחראי על חסר ישע, לפי סעיפים 345(א)(4) ו-347(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו. ביום 24.9.2009 התקיים דיון ראשוני בבקשת המעצר בפני השופטת נ' אהד. במהלך דיון זה, הסכים בא-כוחו של המשיב, לצורך הדיון, לקיומן של ראיות לכאורה וביקש כי תיערך לשולחו בדיקה פסיכיאטרית. בית המשפט דחה בקשה זו, בהיעדר אינדיקציה בחומר הראיות לאי-כשירות לעמוד לדין, והורה על מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת. דיון נוסף בבקשת המעצר התקיים ביום 11.10.2009. במועד זה, ביקש בא-כוח המשיב דחייה של מספר ימים לצורך קבלת חומרים מסוימים מתיק החקירה, והדיון נדחה ליום 19.10.2009. בדיון שהתקיים במועד זה, הסכים, שנית, בא-כוחו של המשיב לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לאחד האישומים, וביחס לאישום השני טען נגד יסוד היעדר ההסכמה וכן נגד הקביעה שלפיה המתלוננת הייתה חסרת ישע. לבקשת בא-כוח המשיב, וחרף התנגדותה של המבקשת, הורה בית משפט קמא על עריכת תסקיר.

3.        שירות המבחן מצא, כי המשיב היה נתון במשך זמן רב במצב של אי-יציבות תעסוקתית, אשר הביא, יחד עם נתונים נוספים, לערעור דימויו העצמי; כי תלותן הכמעט-מוחלטת של המתלוננות בו סיפקה לו תחושת חשיבות והייתה מקור לתחושת הערכה עצמית וכוח. שירות המבחן סבר עוד, כי המשיב תופס את המתלוננות כנושאות באחריות לבעייתיות בהתנהגותו, וכי הוא נוטה לרציונליזציה של מעשיו ואיננו מפגין כל אמפתיה כלפי המתלוננות ומצבן. שירות המבחן אף התרשם כי אשתו ואחותו של המשיב - אשר הוצעו כמפקחות  - התקשו להתייחס למשמעות הבעייתיות בהתנהגותו של המשיב, ונקטו בגישה "מרוחקת ונמנעת". למרות האמור, העריך שירות המבחן כי האישה והאחות מבינות את המשמעויות המעשיות של התפקיד המוטל עליהן, וכי הרחקה ממקום העבודה תוך איסור כל קשר מצידו של המשיב עם מסגרת זו מאפשרים את שחרורו למעצר בית מלא.

4.        עם קבלת התסקיר, דן בית המשפט בבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בהחלטתו נדחתה טענתו של הסניגור בדבר היעדרן של ראיות לכאורה בהתייחס לאחד האישומים. בית המשפט ציין כי שאלת היותו של פלוני חסר ישע אפשר שתוכח באופנים שונים, וביניהם, באמצעות הצגתה של תעודה רפואית. תעודה כזו, המתייחסת למצבה של המתלוננת הנוגעת בדבר, הוצגה בפני בית המשפט. בנוסף, מהודעה שמסר המשיב עולה כי המתלוננת לא הייתה צלולה לחלוטין וכי המשיב היה מודע לכך היטב. עוד הובאה הודעתה של ד"ר גלינה אשרוב, המשמשת רופאה כללית בבית האבות, שממנה עולה כי המתלוננת סובלת מאלצהיימר וכי היא מוגבלת מבחינה מנטאלית וקוגניטיבית. "ראיות אלה" - קבע בית המשפט המחוזי - "בנוסף לעצם הימצאותה של הנפגעת... במחלקה לתשושי נפש נזקקת לטיפול סיעודי, תפקידו של המשיב במחלקה זו כמטפל סיעודי, ידיעתו של המשיב לגבי מצבה המנטלי של הנפגעת... עולות כדי ראיות לכאורה גם לגבי האישום השני" (עמ' 2 להחלטת בית המשפט המחוזי). בהמשך פנה בית המשפט לבחון את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר וקבע כי נוכח העובדה שהאירועים נשוא כתב האישום אירעו, על-פי הנטען, במקום עבודתו של המשיב, ונוכח כך שקהל היעד שלהם היה "אוכלוסיה חלשה, מוגבלת ותלותית", ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות שחרור לחלופת מעצר בפיקוח אשתו ואחותו של המשיב בתוספת איזוק אלקטרוני, ותוך תשלום ערבויות שונות "דבר שיאיין את יכולתו לבוא במגע עם האוכלוסייה ברת הסיכון" (שם).

5.        לקביעתו זו מכוון הערר שלפניי, שבו טוענת המדינה כי העבירות המיוחסות למשיב ונסיבות ביצוען, כמו גם מאפייניו האישיים כפי שתוארו בתסקיר, מצביעים על כך שאין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו, ולפיכך, יש לעצרו עד לתום ההליכים. המדינה מדגישה כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות חזקת מסוכנות המקבלת משנה תוקף נוכח נסיבות ביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום ואוכלוסיית היעד שלהם, ונוכח פרק הזמן שבמהלכו בוצעו. עוד נטען, כי התסקיר שהוגש בעניינו של המשיב היה שלילי ברוב היבטיו, וכי נוכח האמור בו, לא היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בפיקוחן של אשתו ואחותו. לבסוף, טוענת המדינה כי מסוכנותו של המשיב נשקפת לא רק כלפי אוכלוסיית בית האבות שבו עבד, כי אם לאוכלוסיה חסרת ישע המצויה גם במקומות אחרים, ושחרורו לחלופת מעצר יחשוף אותה לסיכון, וחותמת כי בבחינת אפשרות המעצר, יש ליתן את הדעת גם לעוצמתן הרבה של הראיות שהצטברו נגד המשיב, שצולם במהלך ביצוע המעשים המיוחסים לו.

6.        המשיב מצדו סבור כי על בית המשפט לסמוך ידיו על האמור בתסקיר המבחן ולשחררו לחלופה המוצעת. לדברי המשיב, במסגרת החלופה שניתנה לו הוטלו  עליו מגבלות שונות שדי בהן כדי לאיין את מסוכנותו הנטענת. עוד גורס הוא כי יש ליתן משקל לעובדה כי בית המשפט המחוזי ערך איזון בין השיקולים השונים וראה לשחררו לחלופת מעצר. בהתייחס לחומר הראיות בתיק נטען, כי לא הוצגה חוות דעת רפואית בדבר מצבן של המתלוננות נגדו, כי לא קיימת כל ראיה המצביעה על כך שהן סובלות מדמנציה וכי המעשים שביצע במתלוננת נשוא האישום השני נעשו בהסכמתה המלאה. את דבריו חותם המשיב בטענה כי אף בהנחה שקיימת מסוכנות מצידו, ניתן לאיינה בדרך של הרחקתו מבית האבות שבו עבד.

7.        דין הערר להתקבל. חומר הראיות הלכאורי שהצטבר נגד המשיב במגבש פוטנציאל ראייתי ברור להרשעתו בתום ההליך, הן בנוגע לאישום הראשון שלגבי עובדותיו לא נפלה בין הצדדים מחלוקת, הן בנוגע לאישום השני. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בנוגע לאישום אחרון זה, הובאו על-ידי המדינה ראיות שכללו תעודה רפואית והודעות של המשיב ושל רופאה העובדת בבית האבות ומכירה את המתלוננת היכרות אישית. ראיות אלה יש בהן, על פניהן, כדי לסתור את טענתו של המשיב כי המתלוננת באישום זה לא הייתה חסרת ישע. המסכת הראייתית האמורה, מעידה בבירור על מסוכנותו של המשיב אשר ניצל את כוחו, מעמדו ונגישותו אל קורבנותיו, לא חס על מצבן ועל חוסר יכולתן להתנגד לו, וסיפק באמצעותן את צרכיו, תוך פגיעה קשה בכבודן. מעשהו של המשיב לא בוצע באופן חד-פעמי והוא נעשה כלפי יותר ממתלוננת אחת, דבר המקנה משנה תוקף למסוכנות הנובעת ממנו. המערער לא היסס מלבצע את המעשים המיוחסים לו במועדים שונים, על אף שידע - כאיש צוות - כי מעשיו חשופים לצילום ולמעקב. גם מכך אין לנו אלא להסיק על מסוכנות גבוהה נעדרת גבולות. התרשמותו של שירות המבחן מלמדת כי המשיב אינו מפנים את הפסול שבמעשיו ואף רואה את קורבנותיו כאחראיות למעשים שיוחסו לו. כפי שמצוין בתסקיר-

"התרשמנו מעיוותי חשיבה כשתופס את קורבנותיו כאחראיות לבעייתיות בהתנהגותו והתרשמנו מנטייתו לרציונליזציה של מעשיו ומקשייו להתייחס לפגיעה שבהתנהגותו"

גם דברים אלה מעצימים את מסוכנות המשיב.

8.        בדרגת מסוכנות מעין זו, לא ניתן - להשקפתי - להסתפק בחלופת המעצר שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי. הלכה פסוקה היא כי בחינה של חלופת מעצר דורשת קיומו של אמון בנאשם (בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 385, 391 (2000); בש"פ 9079/09 בן דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.11.09)). דא עקא, שאימו ואחותו של המשיב, אשר הוצעו כמפקחות, אינן תופסות לאשורן את משמעות המעשים המיוחסים לו, והתייחסותן אליהם מתאפיינת בביקורת כלפי האישומים, תוך שלילת קיומה של בעייתיות בהתנהגותו של המשיב. במצב דברים זה שבו לא ניכרת הבנה והפנמה של חומרת העניין בקרב הגורמים האמונים על הבטחת נטרול מסוכנותו של המשיב והבטחת הישארותו במעצר בית, כמו גם אצל המשיב עצמו, יקשה על בית המשפט ליתן אמון במשיב ובמפקחות כי אמנם יעשו כל שבידם כדי להבטיח את קיומם של תנאי השחרור. נוכח כך, ועל רקע המסוכנות הרבה של המשיב, שפוטנציאל הפגיעה שלו אינו מוגבל לבית האבות, מצאתי יש מקום להיעתר לערר המדינה, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

           ניתנה היום, ו' בכסלו התש"ע (23.11.09).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    הג

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: